אין עוד שחר ואין עוד מילים

המחלה המרושעת לקחה אליה את שחר-חיים שלנו.

אין עוד גשם

עם בוקר פקחתי עיני ואשאל:
הגשם, הגשם, האם כבר חדל?

ענה קול אילן לי חרד ועצב:
הרוח עודנו זועף ונושב.

עדיין רובצים עננים אפלים,
שטופים השדות ונימחו השבילים.

כך יען אילן לי סופק כפותיו,
כך יען חלון לי בדמע נישטף.

עם לילה חלמתי: הגשם ניכלא,
ותכלת חזיתי, וזוהר ניפלא.

שדה ירקרק מלבלב מסביב,
כל נבט קטן מחייך אל אחיו.

רגלי צועדות בגבעות היפות,
ידי עמוסות זרי רקפות...

פתאום העירני קול גשם סוחף,
ורעם נוהם וברק מהבהב.

הרוח בזעף ייליל ויהום:
היה זה חלום, זה היה אך חלום !

עם שחר צילצל קול ציפור על חלון,
עם שחר הקצתי לזמר ורון.

חלף המטר וכחולים השחקים,
בהירים וקרובים נתגלו מרחקים.

ושמש עולה בחיוך זהבה,
וקול תינוקות משתפך בחדווה.

טלול וזורח בקע אור היום,
זוהר שיבעתיים מזיו החלום.

מילים: פניה ברגשטיין